שותפים

יש אלוהים, אין אלוהים, יש אלוהים, אין אלוהים. האם אלוהים משחק בקובייה? כל מני שאלות עולות בקרבי כשאני רואה את ההרס המוסרי מסביבי. אונס, רצח, גזענות, אנטישמיות. עד מתי? אם יש אלוהים, למה הוא עושה את זה? סתם? מן נסיון אכזרי לראות עד כמה אפשר לסחוט מאתנו סבל? אפשר לחשוב ככה, אבל אני חושבת אחרת. אני חושבת שיש אלוהים, והוא אוהב אותנו דואג לנו ורוצה רק טוב בשבילנו. אז מה הקטע? למה הוא מביא לנו כאלו פורענויות? זאת אהבה? שיחסוך לי. הוא חוסך, תאמינו לי שהוא חוסך. הוא היה יכול לתת לנו רק שוקולד בוקר, צהריים וערב, היה לנו טעים והיינו נראים כמו סופגנייה. אני דווקא אוהבת סופגניות, אתה תגיד, אבל לא כשאין לך שרירים להתנגד למה שלא טוב לך. 

בריאה
בריאה

אומרים שאלוהים לא נותן לך מה שאתה לא יכול לקחת. הוא נותן לך לימונים ושמח כשאתה עושה מהם לימונדה. זה התענוג שלו. לראות אותך פותר בעיות, גודל ומפתח את הלב והמוח שלך לדאוג לא רק לך כי אם גם לאחר. אם אין לך בעיות, איך תפתור אותן? איך תגדל להיות אדם בוגר אחראי שיודע שככל שהאחריות יותר גדולה, ככה השכר יותר גדול. והשכר הוא לא בכסף בהכרח כי אם במעשים. כשאתה גדל אתה רואה מעגל יותר גדול של אחריות בו אתה יכול לעשות משהו, להשפיע. פתאום כשאתה רואה שלחבר שלך רע, אתה לא רק אומר, מסכן, אלא אתה מושיט לו יד. אם אתה רואה פשע אתה קורא למשטרה, אם מישהו במשפחה שלך עושה עוול לאחר אתה קורא לו להפסיק. יש לך עמוד שדרה, אתה לא בובה ללא אומר ודברים, אתה איש, את אישה, אתם אנשים בוגרים שאחראים על מה שקורה בסביבה הקרובה והרחוקה.

אז אנו מסתכלים על כל האסונות כהזדמנות לתקן, להיות שותפים עם אלוהים. הוא יוצר מצב קשה, ואנחנו פותרים אותו, הופכים אותו לגן פורח, גן עדן.