מהותה של חכמת הקבלה

חכמת הקבלה היא מעין ריסטארט לחיים!

מהי ולמי היא מתאימה? מה ההבדל בינה לבין יתר השיטות? איך אפשר לשפר את מערכות הקשרים שלנו בעזרתה?  אז המקובלים מסבירים לנו שמדובר על שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה כמו שמלמדים בני ברוך.

וכדי להבין את מה שהם אומרים נסביר כמה מושגים: גילוי – גילוי מתרחש באדם בשלושה שלבים – ידיעה, הבנה והשגה רגשית. בורא – המילה בורא מורכבת משתי המילים בוא וראה, זה הכוח הכולל של מחשבת  הבריאה וגם תוכנה למימוש שלה. הוא מופיע בין בני אדם ככוח השפעה ואהבה, יחס כזה מיוחד לזולת. נברא – הנברא אלה כל צורות החומר שיש בהם רצון לקבל. העולם הזה – זו המציאות שאנחנו מרגישים בחמישה חושים… אז איך מגלים את הבורא?

לפי חוק "השתוות הצורה".  בדומה למקלט רדיו שקולט רק תדר זהה לשלו, כך אנחנו צריכים ליצור בתוכנו תדר שדומה לתכונת הבורא, ליתר דיוק לרצון שלו להשפיע לנבראים. מה נרגיש כאשר נגלה בתוכנו את התכונה של הבורא?

נתפוס עולם חדש!

עולם שמאפשר לנו לזהות סיבה אחת לכל מה שמתרחש במציאות בכל תחומי החיים: במשפחה בקריירה בזוגיות ובכלל בכל הסביבה שלנו. בלימוד חכמת הקבלה האדם בעצם רוכש כלים להתמודדות עם מצבים מורכבים בחיים, ומקבל ידע עמוק על הטבע האנושי, ידע שעוזר לו לנהל קשר יעיל עם הסביבה.  אבל עיקר הגילוי זה הגילוי של החיים הנצחיים מבלי שצריך למות! וזה העולם האמיתי – וכמו שאומרים המקובלים – "טעמו וראו כי טוב ה'". 

הקבלה היא שיטה עתיקה שאברהם לימד עוד בבבל. היא מעבירה את האדם תהליך של התפתחות רוחנית. בתהליך הזה האדם עובר מהרצון הטבעי שלו לנצל את הזולת לטובת עצמו לרצון להתקרב ולדאוג לטובת הזולת. כמובן שכל זה קורה בהדרגה, בתהליך מודע ובעזרת הכוח העליון.

אם נחזור להיסטוריה של עם ישראל אז נראה שהרמה הגבוהה ביותר בהתפתחות הרוחנית שאליה הם הגיעו הייתה בתקופת בית המקדש. מבחינה רוחנית, כשאומרים בחכמת קבלה "בית המקדש" לא מתכוונים לבית שעשוי עץ ולבנים, אלא למצב שבו כולם מנהלים יחסים של חיבור ואהבה. למעשה, כל מה שהתרחש בעם ישראל לאורך ההיסטוריה, משקף את מידת החיבור או הפירוד שהייתה בבית המקדש. כשהעם היה מחובר בקשר לבבי אמיתי, אז התגלה בו הכוח העליון וליכד אותו. אבל כשקשרי האהבה התחלפו בשנאת חינם, העם נפל לתקופות קשות של גלות וחורבן. 

הרב יהודה אשלג, המקובל הגדול של המאה ה-20, כותב על ימי החורבן כך: "תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיה, על ידי תלמידים בעלי גישה לא נכונה, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס… כי לא רצו לפרוש מהאנוכיות. ועל כן הקהילו קהילות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאוות אנוכיות, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, עד שנחרב הבית"…….ויצאנו לגלות"  

היציאה של עם ישראל לגלות מסמלת את הניתוק של העם מהזהות שלו, ומהסיבה האידיאולוגית שעל בסיסה הוא נוצר – חיבור וערבות הדדית. בתקופת הגלות רוב העם איבד את הקשר עם הערכים האלה, ערכים שמבטאים את פנימיות התורה.

העם התפצל אז לשני נתיבים הפוכים ומנוגדים. נתיב אחד סודי ונסתר, היה הנתיב של יחידי סגולה, בנתיב הזה פעלו המקובלים לתיקון טבע האדם. והנתיב השני היה רחב וגלוי, זה הנתיב שבו הלכו רוב עם ישראל – זו גם המסגרת המוכרת לנו היום כדת היהודית, הדת העממית שליוותה את עם ישראל לאורך הדורות. בגלל שחכמת הקבלה הוסתרה, (אגב, היא הוסתרה על ידי המקובלים עצמם בגלל שהדור לא היה מוכן עדיין) רוב העם לא ראה את התורה כשיטה לחיבור בין בני אדם.

אמנם כתוב ש "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, אבל לא תמיד נוח לזכור את זה, שלא לדבר על לקיים את זה. כך נוצר קרע בעם בין מי שהבין שאהבת הזולת היא עיקר התורה לבין מי שראה את קיום המסורת והמנהגים  כדבר העיקרי והיחיד שחשוב לשמור עליו. אגב אין כאן שום סתירה, אלא זה רק עניין של חשיבות… ההבדל הזה בגישות הביא לקרע בעם וגרם לכך שבכל דור המקובלים סבלו מהתנגדות ורדיפות רבות. גם בימינו מי שנלחם על זה הם בעיקר בני ברוך.